טניה ומיכאל, זוג באמצע שנות ה-30 לחייהם, כבר חשבו שהם מסודרים. הם רכשו דירה בשכונה חדשה בטירת הכרמל, עברו אליה לפני 3 שנים, אבל הבינו שמשהו חורק: ״בגן המשחקים השכונתי היה מאוד עמוס. המון אנשים ולכלוך. לא היה נעים להעביר שם אחר צהרים, ובשכונה לא היו מספיק שטחים ירוקים אחרים.״
גם עינת והנרי הבינו מהר מאוד שהם רוצים לעבור לקיבוץ בצפון: ״גרנו בקרית אונו, ולא הרגשנו את הקליק הנכון. החיים בעיר היו די גנריים – קצת מבלים בבית, בגן שעשועים שליד, פה ושם נפגשים עם חברים. נוחות אבל לא הרבה מעבר.״
טניה ועינת החליטו שהן מחפשות חיים אחרים למשפחות שלהן, ובדקו את האפשרויות לעבור לקיבוץ בצפון.
טניה: ״כשנסענו לבקר חברים בקיבוץ נפל לנו האסימון שזה אולי מה שאנחנו רוצים. השתתפנו בחגיגת יום העצמאות ואהבנו מאוד את הרעיון של חגיגה אינטימית משותפת. במקום הופעה בומבסטית וצפופה של אמן בעיר, היה ריקוד של ילדים מכיתה א' וזה היה מקסים. למחרת גם הייתה ארוחה משותפת והפנינג לכל הקיבוץ.״
עינת: ״חיפשנו לחיות בקהילה וזה חסר בעיר. האופי של הצפון יותר נחמד לנו, הנוף יותר יפה בעיננו, וזה הפך לשילוב מושלם של חיים שקטים וקהילה.״
היו חששות מהמעבר לאורח חיים אחר? קיבוץ הוא משהו מאוד ספציפי.
טניה: ״בהתחלה חששנו שאולי לא נתאים לקיבוץ ובכלל למרחב הכפרי, שאנחנו עירוניים מדי, וגם הצורך להחליף מקום עבודה. גם חששנו ספציפית מהמעבר לפריפריה, אבל יש משהו בחוקוק שהוא יחסית מרכזי וקרוב לערים גדולות בצפון.״
עינת: ״קשה להתרחק מהמרכז למי שחי שם כל חייו, זו החלטה לא פשוטה. המשפחה במרכז, כל החברים שאני מכירה, זה חתיכת שינוי. אבל איכשהו מאז שעברנו אנחנו פוגשים אותם יותר! כולם רק רוצים לבוא לבקר בצפון.״
איך החלטתם על קיבוץ חוקוק? מה הכריע את הכף?
טניה: ״בשיחת ההיכרות שמענו דברים שמצאו חן בעינינו והחלטנו להמשיך בתהליך. נפגשנו עם מספר משפחות, והוזמנו לאירועים בקיבוץ. היה נחמד וגם קצת מביך בהתחלה, אבל עם הזמן התחלנו להכיר עוד ועוד משפחות. באחד האירועים הוזמנו באופן ספונטני לקפה אצל אחת מהן! החוויה הייתה מאוד חיובית והחלטנו ללכת על זה.״
עינת: ״תהליך הקליטה היה מאוד נעים וחלק, ולנו זה עזר להשתכנע. מאוד התחשבו בנו שבאנו מרחוק עם ילדה קטנה והתאימו את השעות, וכל הזמן נתנו לנו הרגשה שאנחנו רצויים, התעניינו ושאלו ולא רק דיברו – התקבלנו בהרבה חום ואהבה. למרות שאף פעם לא גרתי פה הרגשתי שחזרתי הביתה, יש כאן משהו מאוד מקבל. ומשם באמת הכול הלך והתגלגל מאוד מהר, ברגע שהחלטנו לעבור תוך כמה חודשים זה קרה.״
איך עברה ההתאקלמות? החלטתם לעבור בתקופה מאוד מאתגרת – מגיפה משתוללת, סגרים ובידודים. איך התמודדתם?
טניה: ״בהתחלה היינו בשוק – הגעתי באמצע הריון והיה גל חום. אבל כולם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והתעניינו, הילדים מהר התחברו לחברים בגן ובשכונה, והשכנים לידנו גם חדשים כך שהם ליוו אותנו לאורך כל הדרך, עוד לפני המעבר.
את הסגר הראשון חווינו בעיר, את השני והשלישי כבר חווינו בקיבוץ – וזה עולם אחר לגמרי! פתאום אנחנו כל כך מעריכים את המרחבים הירוקים והטבע שבאמת נמצאים במרחק ק"מ מהבית.
חופשת הלידה בקיבוץ גם הייתה חוויה שלא הכרתי! ילדתי לפני שבוע וכולם באים לברך ודואגים – אפילו אנשים שאני עוד לא מכירה. ותיקות הקיבוץ סרגו לתינוקת אפודה, כובע ונעליים חמודות, אנשים מביאים לי כיבוד ודואגים לכל מה שחסר. זה מדהים בעיני.״
עינת: ״אנחנו עברנו מיד אחרי לידה, עם תינוקת בת חודש, באמצע סגר וילדה בת שנתיים שגם צריכה להתמודד עם כל זה. ברור שלא היה קל! אבל פתאום את מגלה את היתרון בקהילה קיבוצית – התמיכה מטורפת! אם זה להשאיל כלי עבודה, לעזור לסדר או לשמור על הבנות – מיד הציעו ונרתמו.
עם כל הסטרס הזה סביב המעבר, ברגע שישבנו עם כמה שכנים במרפסת לבירה ופלאפל וקצת הכרנו, אז אמרתי – אוקיי הכול טוב, הגענו למקום הנכון.
בתקופות הסגר זה פשוט להיות בעולם אחר, זה כיף לא נורמלי. בעיקר המרחבים מטורפים, אתה לא מרגיש שאתה כלוא בין ארבעה קירות כל היום. אחד החששות שלי היה שיהיה משעמם, או שאם לא בא לבשל אין מאיפה להזמין, אבל איכשהו לא חסר פה כלום ותמיד יש מה לעשות. אפשר להזמין פיצה וסושי ושף שמבשל אוכל ביתי וחנות ירקות וקונדיטורית שאופה דברים מצוינים ובית קפה ופאב, ממש יש כאן סצנה.״
מה אתן ממליצות למי ששוקל מעבר לקיבוץ בצפון?
טניה: ״לבוא ולהתרשם. לעשות טיולים בשטח, לדבר ולהכיר אנשים כדי לספוג את האווירה, ובעיקר להאמין ולדעת שזה אפשרי! והרבה פחות מפחיד ממה שחושבים.״
עינת: ״אני לא חושבת שיש איזשהו מקצוע שאי אפשר להעביר לצפון. יש כאן מהנדסים, עו"דים, הייטקיסטים, שיפוצניקים – באמת הכול מהכול. אני חושבת שבסופו של דבר אין חכם כבעל ניסיון אז כדאי לבוא ולראות, להתארח אצל משפחות, אפילו לסופ"ש בצימר. לא חושבת שיש מישהו שלא יתאהב מיד.״